בן אורה ומתתיהו (מתי). נולד ביום י"א באדר א' תשמ"א (15.2.1981) בנתניה. אח צעיר למיטל; אח בוגר לנועה ליהי.

דניאל נקרא על שם סבא רבא מצד אביו. "בתקופת הילדות כינינו אותו 'מוקו'," סיפרו הוריו, "ערבוב של המילים 'שוקו' ו'מוקה', על שום גון עורו השחום. כשרצינו להקניטו, היינו מכנים אותו 'בוך-דניל', כפי שכונה הסבא רבא שלו בפי המשפחה. בבית קראנו לו דני." בשנותיו הראשונות היה צמוד לאימו שניהלה פעוטון בביתם, ונקשר אליה מאוד. כשהגיעה שעתו להיכנס למסגרת חינוכית בגן ילדים עירוני התקשה להיפרד ממנה, וזכורים היטב מחזות של בכי קורע לב בשער הגן. "לא אשכח," סיפרה אורה, "כיצד כשהיה ילד קטן, פקד אותו חום גבוה שלא ירד, חרף שורת מענים רפואיים. רק כאשר שהה ממושכות בצמוד אליי, עת כרעתי ללדת את אחותו הצעירה, דעך חום גופו באורך פלא בתוך כשעתיים. אף רופא לא ידע להסביר זאת. הוא פשוט היה 'ילד של אימא.'" קשר קרוב זה המשיך לאפיין את יחסיהם גם בהמשך, והתבטא בפתיחות רבה מצידו ובשיתוף והתייעצות תמידיים.

מגיל צעיר ניכר בסקרנותו הרבה ביחס לחפצים ולמכשירים שסביבו וברצון להבין את המנגנון שמהם בנויים ועשויים הדברים. כך, כבר בגיל שלוש פירק לגורמים שידת מגירות שלמה, לתדהמת הגננת ואימו שעמדו בסמוך. כישרון טבעי זה לעיסוק בפן הטכני, והמשיכה לפרק, להרכיב, לבנות ולחקור המשיכו להתפתח וללוותו בשנים הבאות. תכונה מרכזית נוספת באישיותו שנחשפה כבר בשלב מוקדם הייתה צניעותו, והעדפתו המובהקת להתרחק מאור הזרקורים. "בכל פעם שהגיעו צלמים לגן כדי לצלם את הילדים לתמונת מחזור," סיפר אבא מתי, "דני סירב להצטלם, והמשיך ברוח זו. הוא אהב את הפשטות, את המשפחתיות, את הים, אהב בעלי חיים ובפרט את הכלבים שגידל בילדותו."

דניאל גדל והתחנך בנתניה. בבית הספר היסודי "שורשים" סיפרו המורים על ילד שקט ונעים הליכות, תלמיד נבון וחכם. בשנים אלה נהג להתלוות אל אביו בסידוריו ובמפגשיו השונים, ואהב ליטול חלק בשיחות המבוגרים. "ככלל, טבעי היה לו מגיל צעיר להיטמע בקרב בוגרים ממנו, מאשר במחיצת בני גילו," סיפרו בני המשפחה. ההתרגשות שגילה לקראת כל שנת לימודים חדשה התבטאה בהעמסת עגלת הקניות במכשירי כתיבה, ספרים ומחברות לרוב, גם אם בפועל, נהג להשתמש במחברת אחת בלבד עבור כלל המקצועות. "התופעה הזו הייתה משעשעת למדי ועוררה בנו צחוק בכל פעם מחדש," סיפרו ההורים, "מאחר שהעידה על פער שיטתי בין הרצוי למצוי."

לאור כישוריו ונטיותיו, בחר להמשיך את לימודיו בבית הספר התיכון המקצועי "הדסה נעורים", במגמת מערכות אלקטרוניות. אישיותו הנעימה והנוחה קנתה לו מקום של כבוד בכל מקום ששהה בו, ובעיות משמעת היו ממנו והלאה.

עם סיום בחינות הבגרות המשיך לכיתות י"ג–י"ד בבית הספר להנדסאים הסמוך לבית ספרו (כיום: המכללה הטכנולוגית "הדסה נעורים"). בחירתו בנתיב זה, הכתיבה את אופי התפקידים הצבאיים שהוכשר אליהם בהמשך.

ב-2 באוקטובר 2000 התייצב בבסיס הקליטה והמיון והחל את תהליך חיולו, אלא שזה הופסק משהתברר כי שהה בסמיכות לחולה שחפת שהתגייס במקביל אליו. דניאל הוצרך להיכנס לבידוד, והמתין בבית במשך שמונה חודשים לגיוס חוזר.

באביב 2001 התגייס מחדש, והוצב בחיל האוויר. עבר טירונות בבסיס "זיקים" ונשלח לבית הספר הטכני של חיל האוויר בחיפה (כיום: המכללה הטכנולוגית של חיל האוויר), שם הוכשר כטכנאי מערכות ירי "בז" (מטוס הקרב F-15) וכטכנאי הנחיית טילים. הוצב בבסיס חיל האוויר "חצור" (כנף 4), בטייסת תחזוקה אווירית, ושירת במקצועו ביחידה מסווגת.

המעבר מהחממה הביתית, שבה הרשה לעצמו לספר בדיחות ולבצע חיקויים של דמויות מפתח מהקולנוע הישראלי, למסגרת הצבאית הרשמית חולל תמורות מבורכות באופיו. דניאל הפגין נחישות, חריצות ויכולת התמדה, רצינות ושיקול דעת, ולא חשש מאתגרים. אף שהיה טיפוס מאופק שברר את מילותיו בקפידה, היה אהוד מאוד בקרב חבריו לגף וזכה להערכתם. מפקדו סיפר על חייל שקט, מקצוען, מהיר למידה שהקפיד על הפרטים, "כזה שכל מפקד היה רוצה."

דניאל שאף להמשיך לשירות קבע, אך בהיעדר תקן פנוי השתחרר בתום שירותו הסדיר. באביב 2004, בגיל עשרים ושלוש, החל את חייו האזרחיים ונקלט לעבודה בחברת אבטחה. במארס 2006, עת נקרתה בדרכו הזדמנות פז לשוב לצבא מיהר לנצלה, שב והתגייס לצה"ל, וחזר לבסיס חיל האוויר בחצור לתפקידו בטייסת תחזוקה אווירית. המדים שלבש, הסיכות שענד, התפקיד שמילא, המקום ששירת בו והאנשים שהקיפו אותו – כל אלה מילאו אותו גאווה רבה ואפשרו לו לממש את הפוטנציאל המקצועי שלו, את תכונותיו ויכולותיו באופן מיטבי. חבריו לשירות סיפרו על נגד מקצועי אשר נתן את עצמו מעל ומעבר, נאמן לעבודה המבצעית החשובה שביצע, אשר תרמה במישרין להגנת שמי המדינה; אדם, שיושרה ואמירת אמת היוו נר לרגליו, חבר ועמית שתמיד התחשב בטובת המשרתים עימו.

צחי, שדניאל שימש יד ימינו, הוסיף וסיפר על אופיו המיוחד: "דניאל היה אדם שקט ורגוע, צנוע ונעים הליכות. התאפיין באהבת האדם ובנכונות להסביר, להדריך ולעזור בכל נושא בו התבקש. היה שקדן והשקיע את מרב זמנו ומרצו בעבודה. התמודד עם קשיים ואתגרים בנחת, בתבונה ובשלווה. אינני זוכר ולו מקרה אחד שהראה בו רוגז או כעס."

עם הזמן, קודם לתפקיד ראש צוות – תפקיד המשלב תודעת שירות גבוהה וכישורי הובלה, לצד פיקוד על חיילים והכשרתם. מילא את משימותיו במסירות ובתחושת שליחות ורכש מכרים וחברים רבים ביחידה.

את ענת תהילה הכיר בהתכתבות ברשת החברתית "איי-סי-קיו" בתקופת הביניים שבין שחרורו משירות סדיר לגיוסו המחודש לצבא הקבע. "לאחר מספר התכתבויות," סיפרה, "כשהדליק לראשונה את מצלמת הווידאו, חשתי באופן מיידי שהוא האחד שעימו אתחתן!" כשנפגשו, כעבור שבועיים, שיתפה אותו בכך. "דני, בתגובה, חייך לעומתי בחיוכו הכובש וצחק באי אמון. המשכנו לצאת ולהעמיק את היכרותנו, וכעבור חצי שנה הוא הציע לי נישואים."

דניאל וענת נישאו בשנת 2007, באולמי "הרודיון" שבראשון לציון. תחילה התגוררו בבת ים, ולימים עברו לבית חדש ביבנה. "דני היווה עבורי עוגן משמעותי מאוד," אמרה ענת, "בביסוס הרגלי חיים מפותחים ומיטיבים. תמיד הייתי ואשאר אסירת תודה לו על ארגז הכלים בו צייד אותי, ברגישות ובאכפתיות רבה."

במרוצת השנים נולדו שלושת ילדיהם: שיראל (2008), זהר (2011) ואדיר (2017). האבהות הפכה את דניאל למאושר באדם. כאשר חזר הביתה בסוף יום עבודה, הפך בשנייה אחת מאיש קבע לאבא במשרה מלאה. הרעיף על ילדיו אהבה, דאגה וחום אין-קץ, הנחיל להם את ערכיו ועודד אותם לחיות מתוך יושר, כבוד וענווה. "אבא היה כל עולמי," אמרה שיראל, בכורתו, "מאז שאני זוכרת את עצמי, היה לנו חיבור טהור משמיים. כשהיה חוזר מיום עבודה בצבא, לא משנה כמה עייף היה, לא חדל מלהתעניין בשלומי. נהגתי לשתף אותו בכל מחשבותיי, סודותיי, הצלחותיי ופחדיי. הרגשתי הכי בנוח לבכות בפניו ולצחוק עימו. הוא נטע בנו ערכים אנושיים, שהיו בעיניו בסיסיים, כגון הפגנת אכפתיות וחמלה כלפי האחר."

סיפר זהר: "אבא דחף אותי לממש את מלוא יכולותיי ורצונותיי, מבלי שאוותר לעצמי. דרבן אותי להתנסות בכל דבר שהייתי מעוניין בו ודאג לספק לי את התנאים הנחוצים כדי שאצליח להגשים את עצמי."

דניאל הטמיע בילדיו את תחושת השייכות למשפחת חיל האוויר ואת הגאווה על תרומתו לביטחון המדינה. "הכי אהבתי לחכות לאבא כשחזר מהצבא במדים בצבע תכלת," סיפר אדיר, הבן הצעיר, "ואז הוא היה מחבק אותי, מרים אותי גבוה-גבוה ועושה איתי הרבה דברים מצחיקים. הוא לקח אותנו לראות מטסים של חיל האוויר, הניח אותי על הכתפיים שלו, והצלחתי לראות הכול מלמעלה."

רוחו האופטימית של דניאל נכחה בקביעות בבית, בצד כבוד לערכי המסורת והמורשת. "הכיף הכי גדול של דני," סיפרה ענת, "היה להמתין לי עם שובי מהעבודה בימי שישי בצהריים ולקבל את פניי בחיוך רחב, בהשמעת מוזיקה שמחה תוך שהוא רוקד ומשתטה בחברת הילדים, כשהבית מתמלא ניחוחות בישולים לערב שבת. דני הקפיד לפתוח את סעודות ערבי שישי בקידוש ולהניח תפילין מדי בוקר. בזכותו, הפנמתי שמהות האושר בחיים טמונה במשפחה שהקמנו ובתחושת ה'יחד' שרקמנו, ולא בהכרח באמצעים חומריים כגון כסף ורכוש. שאיפותיו היו צנועות, הוא תמיד שמח בחלקו ולא היה צריך הרבה בכדי להרגיש סיפוק מרבי. הוא היה האב המושלם והאולטימטיבי."

גם לאחר שהקים משפחה, המשיך לשמור על קשר חם ורציף עם משפחתו המורחבת. היה בן למופת ואח נערץ, דואג ואכפתי. אפרת, אחייניתו, סיפרה כיצד בילדותה נהג לאסוף אותה בימי שישי מהגן: "אפילו לא עצרת להחליף קודם את המדים. אני התלהבתי שרק אותי אוסף הדוד שלי, שהוא גם חייל גבוה ומרשים. ובלילות, כשהייתי מתגלגלת מהמיטה אצל סבתא, תמיד היית מרים אותי עם הידיים הענקיות שלך כאילו אני נוצה, מניח אותי בחזרה בעדינות וגם מכסה בשמיכה." עוד סיפרו בני המשפחה: "הוא היה ישר כפלס. זהיר וקפדן, מודע לסביבה, והכבוד הרב שרחש לסובביו בא לידי ביטוי גם כלפי חפצים דוממים."

בסוף חגי תשרי תשפ"ג, אוקטובר 2022, חש שלא בטוב. ניסה להמשיך בעבודתו כרגיל, אך מפקדו האיץ בו להיבדק. בגופו התגלה גידול ממאיר, אגרסיבי באופיו. דניאל אושפז ובמשך שלושה שבועות נאבק על חייו. על אף האבחון המר האמין באמונה שלמה כי ינצח וישרוד, שידר אופטימיות, לא חדל להביע את מסירותו ונאמנותו למשפחה ולצבא והמשיך לתכנן בדבקות את משימותיו המקצועיות, מתוך כוונה ורצון להשלימן. גם בימיו האחרונים ערכי צה"ל זרמו בעורקיו ומחויבותו הארגונית הייתה בלתי מתפשרת. בשארית כוחותיו, התעקש לשדר צלילות וחדות מרביים למבקרים שפקדו את מיטתו.

בהידרדר מצבו, ערך שיחות עומק מרגשת עם ילדיו ורעייתו. המילים האחרונות שאמר לרעייתו היו ״אוהב אותך.״

רב-סמל מתקדם דניאל קיבץ נפל בעת שירותו ביום י"ט בחשוון תשפ"ג (13.11.2022). בן ארבעים ואחת בנופלו. הובא למנוחות בחלקה הצבאית בבית העלמין ביבנה. הותיר אישה, בת ושני בנים, הורים ושתי אחיות. על מצבתו נחקקו מילות הפסוק "מים רבים לא יכבו את האהבה ונהרות לא ישטפוה" (שיר השירים ח, ז).

בהלווייתו, חצו את השמיים מעל החלקה הצבאית בבית העלמין צמד מטוסים, כאות הצדעה לפועלו המקצועי המסור וארוך השנים.

כתבה ענת, רעייתו: "דניאל היה המלאך הפרטי של המשפחה. במותו, ציווה עלינו את החיים. תמיד אמר לנו לנצל כל רגע בחיים, להיות בשמחה, לחשוב חיובי ולנצל כמה שיותר משעות היממה. לעד יהיה בליבנו ובמחשבותינו. 'איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא, אשר היה כערבות הבוכיות' (נתן יונתן)."

כתב דרור, מפקדו וחברו הטוב: "קיבץ, חבר יקר, עם חיוך הורס, שקט ומופנם, צנוע ואיש נעים הליכות. בתור מפקדך, היה לי נוח לבקש ממך לסגור לי דברים, כי ידעתי שתעשה את זה בצורה הכי טובה שיש. המעיל שלך מונח על גב הכיסא, עליו אני יושב מדי יום, כדי שלרגע לא אשכח אותך ואוכל להרגיש אותך. דניאל שלנו, תהיה נשמתך צרורה בצרור החיים. אוהב אותך."

מיטל, אחותו הבכורה של דניאל, כתבה: "דניאלי, אחי הקטן, דני. איך שם למעלה? אל תריב עם סבתא במשחק קלפים. תן לה לנצח לפעמים. גם שם, בצבא המלאכים, אתה בטח מסתדר עם כל החיילים. אהוב ואוהב, ממלא את תפקידך כראוי ויוצר קשרים, רק שהפעם את הדרגות תקבל מאלוהים. תשמור עלינו מלמעלה. במיוחד קשה בלילה כשהמציאות טופחת לנו בפנים, אבל אז מבקשים ממך סימן ואתה שוב מתעורר לחיים."

נועה ליהי, אחותו הקטנה, כתבה: "אח יקר שלי, השכול חדר לביתנו, פרץ את דלתנו. החיים כבר לא יהיו אותם החיים, כמו שעון חול נעצרים, הזמן עובר והכאב בלב רק מתגבר. אתה דמות להערצה בלתי נשכחת עבורי... צריך את השברים לאסוף בקפידה ולחבר אותם לתמונה חדשה ... הדרך הטובה היא לחיות עם הזיכרונות הטובים, הימים שהיו מדהימים, לדעת לקום מחדש וללמוד לחייך למען האחרים שאיתנו, ולהאמין שלמרות הכאב נדע עוד ימים של שמחה, בריאות ואהבה."

דניאל מונצח בפרוכת מיוחדת במינה שהוכנסה לארון הקודש בבית הכנסת שבבסיס חצור. דף לזכרו נפתח באתר האינטרנט המוקדש לחללי חיל האוויר.