בנם של נעמה חיותה ודוד יואל. נולד ביום כ"ו בטבת תשס"ה (7.1.2005) ברחובות. ילד רביעי במשפחה, אח קטן למשה, אמיתי ודביר.

אֹהַד גדל והתחנך ברחובות, למד בבית הספר היסודי "נעם הצבי" ובישיבה תיכונית - ישיבת בני עקיבא "הדרום" בעיר.

ילד חכם וסקרן, תלמיד מצטיין שאהב מאוד לקרוא ספרים ותמיד נהנה לחקור, להבין איך דברים עובדים ומה גורם להם לפעול.

אחרי שעות הלימודים הצטרף לתנועת הנוער הדתית-לאומית "אריאל", תחילה כחניך ובהמשך שימש כמדריך. בנוסף, אהב מאוד להתאמן, הקפיד על שגרה ספורטיבית מגוונת ובין היתר הצטרף לקבוצת ריצה ולמד שחייה.

כבר כנער, בלט אהד בנחישותו ובמסירותו לכל מה שבחר לעשות. הוא היה אדם שמקבל החלטה ומיד פועל ליישם אותה, תוך שהוא משקיע את כל כולו בכך. תמיד עשה את הטוב ביותר שיכל, ברצינות ומכל הלב, בשקט, ללא תלונות ומבלי לחפש הכרה על השקעתו. היה לו לב רחב ומלא בנתינה, תמיד נרתם לעזור לכל סובביו ובכל הזדמנות פינק את חבריו, את בני משפחתו ובעיקר את אחייניו האהובים, בשלל מתנות.

עם סיום לימודיו בישיבה התיכונית הצטרף אהד לישיבת ההסדר "מעלות יעקב", השוכנת במעלות-תרשיחא שבגליל המערבי. הרב שי הוד, ר"מ (רב מלמד) בישיבה, סיפר: "לאהד היה חן מיוחד במינו. אהוב במיוחד. מידות טובות, ענווה גדולה. ידע להכניס חיוּת ולהעלות חיוך על פני חבריו בכל סיטואציה. למד תורה ועבד את ה', מתוך רצון להזדהות וחיבור".

בשבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023, בשעה שש וחצי בבוקר, פתח ארגון הטרור חמאס מרצועת עזה במתקפת פתע על ישראל. בבוקר זה החלה מלחמה.

אהד היה בשבועות הראשונים ללימודיו בישיבת ההסדר כשפרצה המלחמה. כמו בכל תחום בחייו, גם ללימודים בישיבה התמסר במלואו והשקיע בהם את כל כולו. עם זאת, חיכה לסיים את שלב הלימודים בישיבה כדי להתגייס לצה"ל ולהצטרף ללחימה, וזאת מתוך תחושת שליחות ומחויבות עמוקה, ואמונה בצדקת הדרך.

בזמן הפנוי שהיה לו במהלך הלימודים, התחיל להכין בירה יחד עם אחיו, אמיתי. השניים קנו ציוד, למדו כל מה שצריך כדי להכין בירה משובחת, והדבר הפך לתחביב משמעותי עבורם.

במרץ 2025 התגייס אהד לצה"ל ושירת כלוחם בפלוגה הרובאית של גדוד "שקד", חטיבת "גבעתי". אחרי ההכשרה, נכנס עם הגדוד לתמרון בלבנון, ומחלקתו שובצה לכוח חפ"ק המח"ט – חוליית הפיקוד הקדמית של מפקד החטיבה.

לאורך השירות השתתף בפעילויות ובמבצעים משמעותיים, בהם ביצע את תפקידו בהצטיינות. כהרגלו, התייחס ברצינות ובאחריות למשימות שהוטלו עליו, ותמיד שאף להתקדם וללמוד איך להיות טוב יותר. מפקדיו וחבריו תיארו אותו כאדם מיוחד, בעל חיוך רחב ולב ענק, אדם רגיש לסביבתו שתמיד הושיט יד ונתן מעצמו מעבר לנדרש. מפקד בסיס האימונים של החטיבה תיאר אותו כאדם חושב שתמיד הגיע עם פתרונות ולא עם בעיות, וכלוחם שכל מפקד רצה שיהיה לידו.

רס"פ (רב-סמל פלוגתי) הפלוגה שבה שירת סיפר שיום אחד הטיל על החיילים משימה - לנקות את המוצב בו שהו בלבנון. כולם החלו יחד בעבודה, אך לאט לאט כל החיילים נעלמו. היחיד שנשאר, המשיך לעבוד תוך שהוא שומע מוזיקה בקולי קולות ולא עצר עד שהשלים את המשימה, היה אהד.

חברו, דביר סעצ'י, סיפר: "אהד היה החייל הכי טוב שהכרתי, לא כי הוא היה טוב בכושר ולא כי היו לו תוצאות הכי טובות בירי. הוא עשה הכול טוב, עד הסוף, מכל הלב והנשמה, נתן את כל כולו... עשה הכול בצורה הכי מקצועית שיש, לא הפסיק לחקור וללמוד עוד ועוד, לוחם מוכשר... כשאתה יודע שהוא לידך, אתה יודע שיש על מי לסמוך, יש מי שנותן לך גב. הוא ידע מה הוא עושה. אחרי כל פשיטה הוא ידע לעצור, להתמקד ולהתמקצע עוד ועוד, למצוא נקודות להתייעל ולהשתפר".

אחד המאפיינים הבולטים ביותר של אהד היה חוש ההומור המשובח שלו והאופן בו נעזר בו על מנת לדאוג שכולם סביבו יהיו כמה שיותר שמחים. בדרכו הצנועה והשקטה ידע להקליל את האווירה ברגעים הנכונים ולעשות מחוות קטנות ששימחו את סובביו ועודדו אותם.

כך, במסעות תמיד החזיק בכיסו מפריח בועות סבון ובכל פעם שהיה קצת קשה, התחיל להפריח בועות כדי להצחיק את חבריו. בהזדמנות אחרת, קנה ברווזונים קטנים מגומי והדביק אותם במקומות שונים במוצב, וכל החיילים הופתעו וצחקו כשגילו אותם.

הוא היה רגיש מאוד לסובביו, תמיד שם לב אם מישהו מחבריו מתקשה, חלש או נמצא במצב רוח ירוד, והושיט עזרה מיד, גם מבלי שהתבקש. יום אחד, כשסיים משמרת שמירה בלילה, שם לב שהחבר שהגיע להחליף אותו מצוברח. אהד הלך להביא לשניהם משהו לאכול, ישב איתו לאורך כל השמירה ועודד אותו.

ב-22.3.2026 נרצח בן דודו, יהודה שמואל שרמן, בפיגוע סמוך להתנחלות חומש בשומרון. אהד היה אז בלבנון ושוחרר להלוויה, אך לא הספיק להגיע. הוא התנחם מספר שעות בקרב משפחתו, וחזר מיד ללחימה.

כחודשיים וחצי לאחר מכן, במהלך תמרון בדרום לבנון, נפל אהד.

רב-טוראי אהד יערי נפל בקרב ביום כ' בסיוון תשפ"ו (5.6.2026). בן עשרים ואחת בנופלו. הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי ברחובות. הותיר אחריו הורים ושלושה אחים.

לאחר נפילתו הועלה לדרגת סמל.

הוריו, נעמה ודוד, ספדו לו: "אהד, מחמד ליבנו, ילד נחוש בעל לב ענק של נתינה, נכון לעזור בשקט, בענווה, בלי יותר מדי רעש וטקסים מיוחדים, תלמיד מתמיד, שגם כשכיתה שלמה מחליטה לא להגיע ללימודים - ממשיך ומתמיד ללמוד. מקבל ההחלטות ומגשים חלומות - לימוד שחייה, קבוצת ריצה, ניתוח להסרת משקפיים, ללמוד ולהיות תלמיד מצטיין, יחד עם עבודה כמלצר כדי ללמוד נהיגה, וזאת מבלי לאחר אפילו פעם אחת לתפילה בישיבה.

"לקנות את הדברים המטורפים ביותר כדי להצחיק, לשמח אותנו, לשמח חברים מהצבא ללא חשבון ואינטרס, להחליט ולקבל ללמוד הלכות כשרות בישיבה ביחד עם עוד שלל נושאים תורניים... להיות חייכן גם אחרי מסע כומתה ארוך, להיות חייכן גם לאחר התקפה בלבנון, לתת צ'פחה, להפיק לקחים ולהמשיך... אהד בן יקר ואהוב כל כך, כשם שנכנסת לעולם אתה יוצא מהעולם - אהוד ואהוב על הבריות".

אחיו, דביר, ספד: "אהד, היית אדם שלא חיפש קיצורי דרך ולא חיפש הנחות. תמיד עשית את מה שצריך לעשות, גם כשזה היה קשה... תמיד ידעתי שלא צריך לדאוג לך, כי מי שיגיע הכי רחוק מאיתנו זה אתה, והנה זה קרה. יש לך לב ענק, תמיד דאגת לכולם, נתת מעצמך, אהבת לפנק את המשפחה ובמיוחד את האחיינים. היה לך חשוב שכולם יהיו שמחים.

"איתי כל כך אוהב אותך, היית מצחיק אותו ומשחק איתו בכל פעם שחזרת הביתה. איך שהיינו אומרים: 'דוד אהד הגיע', הוא היה מתלהב, העיניים שלו היו נדלקות וזוחל במהירות ישר לחדר שלך, וכמובן שהיית מחכה לו בחיבוק ענק.

"אהד, אתה גיבור, יצאת להילחם כדי להגן על העם והארץ שלנו, הייתה לך אחריות ושליחות גדולה, כמו כל דבר שעשית בחיים. השארת לנו דוגמה של אדם ערכי, מסור, חכם ואוהב. השארת לנו זיכרונות, סיפורים וצחוק שלא יישכח. השארת חלל גדול בלב של כולנו, אבל גם מורשת גדולה של נתינה, אחריות ואהבת המשפחה".